פרידה
מחשבות על רצונות ובחירות שלא הושלמו, ופרידה
ב. פרידה.
אני זוכרת היטב את הפגישה בביתה של ב. את האופן שבו התנועעה והתיישבה בפינת האוכל, והגישה לי כוס קפה.
אני זוכרת אותה עם חיוך צוחק וזוכרת את שתינו גם דומעות.
ב. איבדה אהובים מהמעגל הקרוב ביותר, יותר ממה שחשבתי שאמא יכולה לשאת - ולהמשיך עבור היתר. ״אלה החיים״ היא אמרה לי עם עצב בעיניים.
*
בפגישה הראשונה כשאני יושבת עם הלקוחות שלי בביתם הם פורשים את חייהם בפניי. אלה רגעים שבהם אני מרגישה ששבילי חיינו מצטלבים ואנחנו מתבוננים יחד בשביל ממנו הם הגיעו לכאן ועכשיו, במסע חייהם.
בחלק הזה של הפגישה אני לא מרגישה עורכת דין במיוחד. יותר אנתרופולוגית שמגלה אדם שנפתח אלי, ומאפשר לי הצצה מאד אינטימית לחייו. האנשים שמרכיבים את משפחתו, ההקשרים והאמונות שמחברים (או מפרידים) בינו לבינם, והטראומות - מקום מולדתם של החששות מהעתיד.
מתוך החוויות והחששות ששיתפו, אנחנו מדברים על סיטואציות אפשריות שונות, ואני מלווה אותם בבחירות לגבי איך החיים שלהם יראו ברגעים קשים, אם יגיעו.
בפגישה השניה אני בתפקיד המתווכת שעוזרת להציג את הבחירות למעגל המשפחתי שמצטרף לפגישה ומקבל את האחריות לבצע. המסמכים המשפטיים כבר ערוכים, ואנחנו משתפים את מיופי הכוח שנבחרו לממש את הרצונות, איך לשמור שהחיים יתנהלו על פי רצון הלקוח.ה שלי, גם כאשר לא יוכלו להביע את עצמם.
ב. נפטרה לפני שקיימנו את הפגישה השניה.
ניסחתי עבורה את רצונותיה, לרבות הנחיות ביחס לילד שזקוק לתמיכתה יותר מאחיו. הם כולם מתפקדים, הורים, עובדים, והיא גאה בהם, אבל. יש ילד אחד שהיא דואגת לו במיוחד, והיה חשוב לה להשאיר הוראות ברורות שהאחים יהיו ערניים לתמיכה שהיא נותנת - ויתנו במקומה אם היא לא תוכל.
ב. נפטרה ואני לא יודעת אם הילדים שלה ערים לרצונה.
המסמכים שנשארו אצלי, טיוטות. ניסוחים שכתבתי ודייקתי איתה, אבל לא השתכללו לייפוי כוח מתמשך ולא לצוואה. נטולי תוקף. ולי לא הגיוני ללחוץ delete ולהעלימם, להאלים רצונות.
שיתפתי שני קולגות שלי. הייתי צריכה לשמוע מבחוץ את שידעתי מבפנים.
ב. היתה צריכה עוד זמן עם הטיוטה שהכנתי - בידה. שבועות חלפו. התקשרתי ודברנו מעת לעת. אני חוזרת ומציצה בהתכתבות בוואטסאפ. קוראת אותה כותבת לי - מתנצלת על העיכוב, משתפת שרוצה לחלק ולפרט יותר. אנחנו משוחחות ומתכתבות לאורך התקופה. היא שבה ומעדכנת אותי שהנוסח עוד מעט מוגמר. צריכה עוד זמן.
וזהו.
היא איננה ורצונותיה הכמוסים - איתי. לא מוגמרים.
ואני מתעכבת למחוק את הטיוטה, מתקשה שלא ליידע איש בבחירות שעשתה, בהנחיות לילד שעליו דאגה.
אבל עכשיו ההתכתבות בינינו עוזרת לי להשלים עם הדבר.
הבחירות, הרצונות - לא מוגמרות. מה שידוע לי - לא היה שלם מבחינתה.
ומשכך מילותיה נשארות אצלי, במחשבות שלי בלבד.
זכרונות על כוס קפה עם ״אלה החיים״. עיניים וחיוך.
ואני נפרדת